שעמום ומשחק חופשי — למה שעמום הוא נכס

שעמום אינו ריק. הוא מצב לא נוח שדוחף את הילד לחפש פתרון, ובחיפוש הזה נולדות המצאות: קופסה הופכת לבית, שמיכה למערה, כיסאות לרכבת.

המשחק היצירתי הזה אינו מגיע בשנייה הראשונה. הוא מגיע אחרי כמה דקות של חוסר מנוחה. מי שממלא את הדקות האלה מבטל בדיוק את השלב שמייצר את המשחק.

יש כאן גם למידה שקטה: הילד מגלה שהוא מסוגל להיות עם עצמו, ושהוא אינו זקוק למישהו שיארגן לו את הזמן. זו יכולת שנשארת איתו הרבה מעבר לגיל הרך.

המשפט משעמם לי נשמע כמו תלונה שדורשת מענה מיידי. הוא נוגע בתחושה שהורה טוב הוא הורה שדואג שהילד מרוצה בכל רגע.

יש גם סיבה מעשית: ילד משועמם מסתובב סביבנו, מתחכך ולפעמים מתחיל להציק. קל יותר להציע פעילות מאשר לעבור את הדקות האלה.

אבל התפקיד שלנו אינו לספק בידור. ילד שגדל בבית שבו כל רגע פנוי מתמלא לומד לחכות שמישהו יפעיל אותו, ומאבד בהדרגה את היכולת להתחיל לבד.

עונים משפט קצר אחד וממשיכים במה שאנחנו עושים. למשל: אני מבשל עכשיו, תמצא משהו. או פשוט: כן, לפעמים משעמם.

אין להציע רשימת אפשרויות, אין לפתור ואין להתנצל. כל הצעה מעבירה את האחריות אלינו ומאריכה את התלות. ההתעלמות הרגועה היא מה שמאפשר לילד להתחיל לחפש.

אם הילד מתעקש ומסתובב, אפשר להציע לו להצטרף לעבודה שלנו: לקלף, לקפל, לטאטא. זו אינה פעילות מאורגנת אלא הזמנה לעשייה אמיתית, והיא מסתיימת לרוב בכך שהוא הולך לשחק.

החלק החשוב הוא לעבור את הדקות הראשונות בלי להיכנע. הן תמיד הקשות ביותר, והן קצרות יותר משנדמה.

משחק חופשי אינו קורה מעצמו בכל סביבה. חדר עמוס בצעצועים מייצר דווקא פחות משחק, כי הילד עובר בין הדברים בלי להיכנס לאף אחד מהם.

מה שעובד הוא מעט חומרים פתוחים ונגישים: קוביות, בדים, קופסאות, כלי מטבח, פקקים, נייר וצבעים. חומר פתוח הוא כזה שאפשר להפוך אותו למשהו, בניגוד לצעצוע שעושה דבר אחד.

כדאי גם לצמצם את כמות הצעצועים הזמינה בכל רגע נתון ולהחליף חלק מהם אחת לתקופה. אותו צעצוע שחזר אחרי חודש מעניין מחדש.

חלק נוסף הוא לוח הזמנים. יום שכולו חוגים והסעות אינו מותיר את הזמן הריק שממנו נולד המשחק. שעה פנויה בבית שווה יותר מחוג נוסף.

אפשר בהחלט לשחק עם הילד, אבל כדאי להבחין בין להצטרף לבין לנהל. הורה שמנחה את המשחק, מציע שיפורים ומתקן הופך את הילד לשחקן משנה במשחק של עצמו.

אם מצטרפים, הכלל הוא ללכת אחריו: הוא מחליט מה קורה, ואנחנו עושים את מה שהוא אומר. עשרים דקות כאלה שוות יותר משעה של פעילות שאנחנו הובלנו.

כשהילד כבר שקוע במשחק לבד, אין להפריע. מבט מרוצה, מילה טובה או שאלה מה בנית שוברים ריכוז. ילד ששקוע במשחק עובד, וזו העבודה החשובה ביותר בגיל הזה.